סמל יעקב קובי מזרחי ז"ל

תאריך לידה

כ"ג בחשוון תשמ"ד , 30/10/1983

תאריך נפילה

כ' באייר תשס"ד , 11/5/2004

עיר הולדתו

ירושלים
רבקה ויוסף מזרחי
חטיבת גבעתי ,פלחה"ן "דולב"
ירושלים – הר הרצל
אם וחמישה אחים
קובי מזרחי, בן 20, מהמושב מטע שליד בית-שמש, היה בן זקונים במשפחה בת 5 ילדים. עשרות מתושבי מטע הגיעו לביתו כדי לנחם את אמו, שהתאלמנה מאביו לפני שנים רבות. האם סיפרה בדמעות כי היא אמרה לו בעבר שהיא דואגת בגלל השירות שלו, אבל הוא נהג להרגיע אותה במלים: "אל תדאגי אמא, אני גבר שבגברים". קובי, שראה הצלחה רבה בלימודיו, המשיך לכיתה י"ג במכללה הטכנולוגית להנדסאים בגן יבנה. משפחתו עודדה אותו להמשיך לשנת לימודים נוספת, י"ד, אך קובי חש שאינו ממצה את עצמו וחשש שאם ימשיך במסלול זה, לא יתקבל ליחידה קרבית בה כה רצה לשרת. "הוא היה מורעל על הצבא ולא הפסיק לדבר על זה שצריך לתרום ולתת למען המדינה כמה שיותר", מעיד חיים, בן-דודו וחברו הקרוב. נחישותו הרבה של קובי ודבקותו במטרה שהציב לעצמו צלחו, ועל אף סירובה של אמו לחתום על המסמכים הדרושים הודיע: "… אני הולך לקרבי ועד הסוף ושום דבר לא יעצור בעדי". עם גיוסו לצה"ל בחודש מרץ 2002, התקבל ליחידת "שועלי שמשון", שובץ לפלחה"ן ולא היה מאושר וגאה ממנו כשסיים את מסע הכומתה וקיבל ממפקדיו את הכומתה הסגולה. קובי, שבלט בכריזמה המיוחדת שלו, הפך עד מהרה לעמוד התווך של הצוות. הוא היה מלא שמחת חיים, אהב את חבריו ואלו החזירו לו אהבה. את אמו המודאגת נהג להרגיע במילים: "אל תדאגי, אימא, אני גבר שבגברים", ומבטו מלא הביטחון לא הותיר מקום לספק. קובי זכה בהערכת המפקדים והחברים והכול ניבאו לו עתיד גדול בצבא. אחד ממפקדיו סיפר כי ברגעים שבהם היה קשה לכולם קובי היה "נותן שאגה" ומעלה את המורל. "הוא לא יכול היה לראות עצב או חולשה", מעיד המפקד, ומוסיף אחד החברים: "קובי היה משכמו ומעלה. … מחייך לכולם, אף פעם לא ראו אותו עצוב". במהלך שירותו קיבל כאות הערכה את הכומתה של מפקד המחלקה, אך כיוון שהיה צנוע כל כך, לא סיפר זאת לחבריו והם שמעו על כך רק לאחר מותו. כשקובי נהג לומר "טוב למות בעד ארצנו", הוא התכוון לכל מילה. עבורו, לא הייתה זו קלישאה אלא האמת לאמיתה. קובי תפר את דגל ישראל באפודו, בארנקו נמצאו המנון המדינה והמנון "גבעתי" וביד אמונה צייר את סמל היחידה שכה אהב. שלושה שבועות לפני נפילתו, ביום העצמאות של מדינת ישראל, זכתה יחידתו בציון לשבח מאת הרמטכ"ל על פעילותה נגד הטרור ברצועת עזה. קובי הספיק לשרת ביחידה שנה וחודשיים. בתקופה זו הכיר את נתנאלה ובין השניים התפתחה וצמחה אהבה גדולה. התכניות והשאיפות לעתיד היו רבות בן דודו של קובי, חיים גנון, סיפר כי הוא היה "מורעל" על הצבא, והמשפחה ציפתה לפגוש אותו בסוף השבוע אז אמור היה לצאת הביתה. "אנחנו לא מעכלים, אין לנו מלים לתאר את הילד הזה", אמר גנון. אלעד, חברו של קובי, שלמד שכבה מעליו, בבית הספר החקלאי עין כרם בירושלים, סיפר: "הוא היה משכמו ומעלה, ואני לא אומר את זה בגלל מה שקרה, הוא באמת היה כזה. מחייך לכולם, אף פעם לא ראו אותו עצוב. בהמשך הייתי מעין חונך שלו בלימודי הנדסאים במכללה הטכנולוגית גן יבנה. קובי התחיל י"ג ובאמצע הוא אמר שהוא לא ממצה את עצמו מספיק. הוא רצה נורא להיות קרבי ואם היה ממשיך בלימודים, בטוח שהיה תומך לחימה. מאז שקיבלתי את הבשורה מחבר משותף, אני לא מפסיק לבכות".

תאריך לידה

כ"ג בחשוון תשמ"ד , 30/10/1983

תאריך נפילה

כ' באייר תשס"ד , 11/5/2004

עיר הולדתו

ירושלים
רבקה ויוסף מזרחי
חטיבת גבעתי ,פלחה"ן "דולב"
ירושלים – הר הרצל
אם וחמישה אחים
קובי מזרחי, בן 20, מהמושב מטע שליד בית-שמש, היה בן זקונים במשפחה בת 5 ילדים. עשרות מתושבי מטע הגיעו לביתו כדי לנחם את אמו, שהתאלמנה מאביו לפני שנים רבות. האם סיפרה בדמעות כי היא אמרה לו בעבר שהיא דואגת בגלל השירות שלו, אבל הוא נהג להרגיע אותה במלים: "אל תדאגי אמא, אני גבר שבגברים". קובי, שראה הצלחה רבה בלימודיו, המשיך לכיתה י"ג במכללה הטכנולוגית להנדסאים בגן יבנה. משפחתו עודדה אותו להמשיך לשנת לימודים נוספת, י"ד, אך קובי חש שאינו ממצה את עצמו וחשש שאם ימשיך במסלול זה, לא יתקבל ליחידה קרבית בה כה רצה לשרת. "הוא היה מורעל על הצבא ולא הפסיק לדבר על זה שצריך לתרום ולתת למען המדינה כמה שיותר", מעיד חיים, בן-דודו וחברו הקרוב. נחישותו הרבה של קובי ודבקותו במטרה שהציב לעצמו צלחו, ועל אף סירובה של אמו לחתום על המסמכים הדרושים הודיע: "… אני הולך לקרבי ועד הסוף ושום דבר לא יעצור בעדי". עם גיוסו לצה"ל בחודש מרץ 2002, התקבל ליחידת "שועלי שמשון", שובץ לפלחה"ן ולא היה מאושר וגאה ממנו כשסיים את מסע הכומתה וקיבל ממפקדיו את הכומתה הסגולה. קובי, שבלט בכריזמה המיוחדת שלו, הפך עד מהרה לעמוד התווך של הצוות. הוא היה מלא שמחת חיים, אהב את חבריו ואלו החזירו לו אהבה. את אמו המודאגת נהג להרגיע במילים: "אל תדאגי, אימא, אני גבר שבגברים", ומבטו מלא הביטחון לא הותיר מקום לספק. קובי זכה בהערכת המפקדים והחברים והכול ניבאו לו עתיד גדול בצבא. אחד ממפקדיו סיפר כי ברגעים שבהם היה קשה לכולם קובי היה "נותן שאגה" ומעלה את המורל. "הוא לא יכול היה לראות עצב או חולשה", מעיד המפקד, ומוסיף אחד החברים: "קובי היה משכמו ומעלה. … מחייך לכולם, אף פעם לא ראו אותו עצוב". במהלך שירותו קיבל כאות הערכה את הכומתה של מפקד המחלקה, אך כיוון שהיה צנוע כל כך, לא סיפר זאת לחבריו והם שמעו על כך רק לאחר מותו. כשקובי נהג לומר "טוב למות בעד ארצנו", הוא התכוון לכל מילה. עבורו, לא הייתה זו קלישאה אלא האמת לאמיתה. קובי תפר את דגל ישראל באפודו, בארנקו נמצאו המנון המדינה והמנון "גבעתי" וביד אמונה צייר את סמל היחידה שכה אהב. שלושה שבועות לפני נפילתו, ביום העצמאות של מדינת ישראל, זכתה יחידתו בציון לשבח מאת הרמטכ"ל על פעילותה נגד הטרור ברצועת עזה. קובי הספיק לשרת ביחידה שנה וחודשיים. בתקופה זו הכיר את נתנאלה ובין השניים התפתחה וצמחה אהבה גדולה. התכניות והשאיפות לעתיד היו רבות בן דודו של קובי, חיים גנון, סיפר כי הוא היה "מורעל" על הצבא, והמשפחה ציפתה לפגוש אותו בסוף השבוע אז אמור היה לצאת הביתה. "אנחנו לא מעכלים, אין לנו מלים לתאר את הילד הזה", אמר גנון. אלעד, חברו של קובי, שלמד שכבה מעליו, בבית הספר החקלאי עין כרם בירושלים, סיפר: "הוא היה משכמו ומעלה, ואני לא אומר את זה בגלל מה שקרה, הוא באמת היה כזה. מחייך לכולם, אף פעם לא ראו אותו עצוב. בהמשך הייתי מעין חונך שלו בלימודי הנדסאים במכללה הטכנולוגית גן יבנה. קובי התחיל י"ג ובאמצע הוא אמר שהוא לא ממצה את עצמו מספיק. הוא רצה נורא להיות קרבי ואם היה ממשיך בלימודים, בטוח שהיה תומך לחימה. מאז שקיבלתי את הבשורה מחבר משותף, אני לא מפסיק לבכות".

רוצים להיות חלק?

ההרשמה נקלטה בהצלחה!